את זהבה גולן פגשתי בבנק, היא עמדה בתור אחריי.
במבט ראשון, זהבה נראתה לי, אשת עסקים. אישה תמירה, לבושה חליפה אפורה מחויטת, ושיערה הבהיר והמתולתל אסוף בקפידה לאחור, ובידה החזיקה תיק גב שחור.
שום דבר בה לא הסגיר את זה שגם היא קורבן של "תעשיית הרצח", השורדת התעללות שטנית מידי בני משפחתה, שחושקים ברכושה.
אך כאשר התפנה מקום והיא התיישבה, נפלטה מפיה אנחה, שגרמה לי לסובב אליה את הראש.
אז לראשונה הסתכלתי בעיניה וראיתי את הסבל והכאב שניבט מהן... חייכתי אליה, והיא החזירה לי חיוך ואמרה: "...אני עייפה... איפה אני יכולה לישון...". אמרתי לה: "...האפשרות הראשונה שעולה על דעתי זה פשוט ללכת הביתה ולישון...".
היא השפילה מבטה כמהרהרת ואז הרימה עיניה ואמרה: "...הייתי אומרת לך משהו אבל אני חוששת שתאמרי שאני לא נורמלית...".
בחושי המחודדים חשתי שלפניי עוד קורבן של "תעשיית הרצח".
התיישבתי לידה, ואמרתי לה: "...תראי, אני לא מכירה אותך וגם את לא מכירה אותי, אך מאחר ונפגשנו, אז כנראה זה יד הגורל, אני רוצה שתדעי, כי שום דבר שתספרי לי לא יהפוך אותך בעיניי ללא נורמלית, כי מה שאני יודעת לספר, אין לא נורמלי מזה, ואני על פניו נורמלית... המציאות, היא זו שאינה נורמלית, את רק מספרת את המציאות...".
ואז היא פתחה ואמרה לי: "...את יודעת, אם אגיד לך שאני מפחדת להיות בבית שלי, תאמיני לי?... בכל פעם שאני חוזרת הביתה אני מרגישה שאנשים ביקרו בביתי בהיעדרי... ריססו את החדר שלי בריחות רעים... אני מוצאת בגדים שלי מוכתמים... ואני גם מפחדת שמי שעושה את זה גם יכול להרעיל אותי...".
שאלתי אותה אם היא גרה בדירה שלה או בשכירות, אז היא אמרה לי: "...יש לי בבת-ים דירה משלי, אבל שם רססו לי את הבית בחומר שהדיף ריח כל רע שגרם לי לחום שנמשך כחודשיים, אז החלטתי להשכיר את הבית שלי בבת ים, ובכסף שאני מקבלת משכירות אני משכירה בתל-אביב, אבל איכן שאני גרה... וזו הדירה השלישית שאני מחליפה... בכל דירה זה אותו דבר... אני פשוט מפחדת לחזור הביתה...".
אמרתי לה: "...אין כמוני מבינה על מה את מדברת, ואני יכולה לנחש גם שהיית במשטרה, ועשו ממך שם צחוק.
היא חייכה כאילו שאלה, איך את יודעת, אז אמרתי לה: "...אין לך מה ללכת למשטרה... המשטרה היא זו שעומדת מאחורי הפשע הזה...".
היא שתקה מהורהרת, ואז שאלתי אותה אם יש לה זמן פנוי לשבת בבית קפה לדבר. היא אמרה שיש לה זמן עד השעה 15:00, ואז היא צריכה ללכת לעבודה. היה לנו כמעט שעתיים זמן, וישבנו בבית קפה ושוחחנו.
להלן הקישור לפרופיל של זהבה בפייסבוק.
הרשומה עדיין בכתיבה
אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם, בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם..
במבט ראשון, זהבה נראתה לי, אשת עסקים. אישה תמירה, לבושה חליפה אפורה מחויטת, ושיערה הבהיר והמתולתל אסוף בקפידה לאחור, ובידה החזיקה תיק גב שחור.
שום דבר בה לא הסגיר את זה שגם היא קורבן של "תעשיית הרצח", השורדת התעללות שטנית מידי בני משפחתה, שחושקים ברכושה.
אך כאשר התפנה מקום והיא התיישבה, נפלטה מפיה אנחה, שגרמה לי לסובב אליה את הראש.
אז לראשונה הסתכלתי בעיניה וראיתי את הסבל והכאב שניבט מהן... חייכתי אליה, והיא החזירה לי חיוך ואמרה: "...אני עייפה... איפה אני יכולה לישון...". אמרתי לה: "...האפשרות הראשונה שעולה על דעתי זה פשוט ללכת הביתה ולישון...".
היא השפילה מבטה כמהרהרת ואז הרימה עיניה ואמרה: "...הייתי אומרת לך משהו אבל אני חוששת שתאמרי שאני לא נורמלית...".
בחושי המחודדים חשתי שלפניי עוד קורבן של "תעשיית הרצח".
התיישבתי לידה, ואמרתי לה: "...תראי, אני לא מכירה אותך וגם את לא מכירה אותי, אך מאחר ונפגשנו, אז כנראה זה יד הגורל, אני רוצה שתדעי, כי שום דבר שתספרי לי לא יהפוך אותך בעיניי ללא נורמלית, כי מה שאני יודעת לספר, אין לא נורמלי מזה, ואני על פניו נורמלית... המציאות, היא זו שאינה נורמלית, את רק מספרת את המציאות...".
ואז היא פתחה ואמרה לי: "...את יודעת, אם אגיד לך שאני מפחדת להיות בבית שלי, תאמיני לי?... בכל פעם שאני חוזרת הביתה אני מרגישה שאנשים ביקרו בביתי בהיעדרי... ריססו את החדר שלי בריחות רעים... אני מוצאת בגדים שלי מוכתמים... ואני גם מפחדת שמי שעושה את זה גם יכול להרעיל אותי...".
שאלתי אותה אם היא גרה בדירה שלה או בשכירות, אז היא אמרה לי: "...יש לי בבת-ים דירה משלי, אבל שם רססו לי את הבית בחומר שהדיף ריח כל רע שגרם לי לחום שנמשך כחודשיים, אז החלטתי להשכיר את הבית שלי בבת ים, ובכסף שאני מקבלת משכירות אני משכירה בתל-אביב, אבל איכן שאני גרה... וזו הדירה השלישית שאני מחליפה... בכל דירה זה אותו דבר... אני פשוט מפחדת לחזור הביתה...".
אמרתי לה: "...אין כמוני מבינה על מה את מדברת, ואני יכולה לנחש גם שהיית במשטרה, ועשו ממך שם צחוק.
היא חייכה כאילו שאלה, איך את יודעת, אז אמרתי לה: "...אין לך מה ללכת למשטרה... המשטרה היא זו שעומדת מאחורי הפשע הזה...".
היא שתקה מהורהרת, ואז שאלתי אותה אם יש לה זמן פנוי לשבת בבית קפה לדבר. היא אמרה שיש לה זמן עד השעה 15:00, ואז היא צריכה ללכת לעבודה. היה לנו כמעט שעתיים זמן, וישבנו בבית קפה ושוחחנו.
להלן הקישור לפרופיל של זהבה בפייסבוק.
הרשומה עדיין בכתיבה
אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם, בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם..
תגובות
הוסף רשומת תגובה