דפים

יום חמישי, 22 בספטמבר 2011

דו"ח תנועה: 23-1-0333764-0 - תנועה דן - תיק בימ"ש השלום לתעבורה ת"א: 3676-10-11

בפני השופט ישראל ויטלסון


בתאריך 23.5.2011, בשעה 12:00, חציתי במעבר החצייה בצומת בן גוריון-הירקון, באיזור התעשייה בני ברק, ולאחר שסיימתי לחצות, והלכתי לתומי במדרכה, הותקפתי מאחורי גבי ע"י שוטר עבריין שארב לי בשליחות "תעשיית הרצח" העוקבת אחריי, ופברק לי דו"ח תנועה זדוני, באמצעותו הוא ביצע פעולת זיהוי שלי לצורך המעקבים הפליליים המבוצעים אחריי ע"י הפשע הזה. 

המשפט התקיים בתאריך 27.10.2011
באתי למשפט מצוידת בכתב ההגנה שלהלן, שהעתק ממנו מסרתי לידי התובעת המשטרתית, לאחר שהשופט, ישראל ויטלסון, סירב בכל תוקף לקבל עותק לתיק ביהמ"ש, באומרו: "בדיון על ההוכחות תגידי כל מה שיש לך לומר". 

הדיון  על ההוכחות נקבע לתאריך : 22.5.2012 בשעה 09:30 בחדר 306 בקומה 3, בבימ"ש השלום לתעבורה ברחוב שוקן 25 תל-אביב.

 כתב הגנה שהוא גם כתב תביעה שכנגד

מהות התביעה שכנגד: פיצויים.

1. אני מבקשת לציין, כי כתב זה הינו חלק בלתי נפרד מהבלוג שלי: "האתר של מלכה טייכר-מילר", שבו אני חושפת פשע מחריד, שאני ומשפחתי, קורבנותיו, המתקיים על "תעשיית רצח", שאחת מזרועותיה הנם שוטרים עבריינים.

2. בבלוג, איני מחדשת דבר לאף שופט במדינת ישראל, אני רק מוציאה לאור את הידוע, שעד היום היה קבור תחת שתיקה והשתקה, ומי שהעז לחשוף, מצא עצמו כלוא בבית חולים פסיכיאטרים באשפוז כפוי, למרות היותו על פניו, בריא בנפשו.

3. בתוך כך, אדגיש, כי השופט אלי ספיר, שדן בעבר באחד מדוחות התנועה הזדוניים שנרשמו לי, מנוע מלשפוט בתיק זה, בשל התנהלותו העבריינית, בגינה כתבתי לו מכתב נוקב.

ה ר ק ע

4. הפיצויים שקיבלו הוריי ניצולי השואה, משכו אליהם נוכלים, אשר הפכו את משפחתי לפס יצור, ובשיטות שטניות חולבים מאיתנו את התשואה שמניבים הפיצויים שהושקעו בעיקר בנדל"ן. עפ"י המידע שבידי, קיימת תוכנית להעלים אותי, בתום ההשתלטות על חלקי, בסיועם של שוטרים עבריינים.

5. בתוך כך, אני מצויה תחת מעקב 24 שעות ביממה, אך עם השנים למדתי את שיטות העיקוב, ואני מצליחה לסכל מעקבים וביצוע אימות זהותי. כאן נכנסים לתמונה עובדי ציבור מושחתים המחייבים אותי בכוח תפקידם להזדהות בעילות שווא, ובעיקר שוטרים עבריינים שהם עמוד השדרה של "תעשיית הרצח", לרבות השוטרים שתכננו ויזמו את הדו"ח הזדוני, נשוא תביעה זו.

6. דו"ח תנועה זה, כמו כל הדו"חות שהמשטרה מפברקת נגדי, אחת לתקופה, אינו אלא מניפולציה של עבודת משטרה, שביצעו השוטרים במטרה, לאמת את זהותי, תוך קשירת קשר נגדי לביצוע פשע, שהוא חלק מטרור נפשע שמופעל נגדי.

7. אחד הרגעים הקשים והמפחידים שחוויתי באירוע הזה, היה כאשר רס"ר מנשה אליהו, בעל חזות של בריון גדל מימדים, החל לפתע לצעוד לעברי בצעדים איטיים מאיימים, על פניו, בכוונת זדון, ללא סיבה וללא צורך, תוך שהוא מנפח את חזהו ומישיר אלי מבט חודר מאיים. כך התקרב אלי צעד אחר צעד באיטיות מאיימת עד שגופו המסריח כמעט נגע בגופי.

8. ידעתי שהשוטר מצפה, שארים ידי לחצוץ בין גופי לגופו, כדי שתהיה לו עילה להנחית עלי אגרוף בפרצוץ, ולפוצץ לי את הלסת. אני מפנה את ביהמ"ש לצפות בסרטון מתוך תכנית התחקירים של ערוץ 10: בריונים במדי משטרה, שבו מובא פרומו, לסרטון תחקיר המשך באותו נושא.
בסרטון, משחזר אזרח, כיצד שוטר ביצע בו בדיוק אותו תרגיל, שרס"ר מנשה אליהו, ניסה לבצע בי, וברגע שהאזרח הרים ידו לחצוץ בין גופו לשוטר, הוא חטף אגרוף בפרצופו, ששבר לו את הלסת
כך היה יכול להסתיים גם המפגש שלי עם אותו שוטר עבריין, שלא הסתפק רק בהטרדתי ובהשפלתי וברישום הדו"ח הזדוני, הוא גם תכנן לשבור לי את הפרצוף.

9. למזלי, זיהיתי את כוונותיו של הנבלה הזה, ומתוך כך גם הבנתי שאנו מצולמים, אחרת, לשם מה היה זקוק לעילה כדי לתקוף אותי, הוא היה יכול לבצע בי את זממו, ואז להאשים אותי, שהתפרעתי ושניסיתי לתקוף אותו, ולכן, הוא נאלץ להנחית עלי אגרוף בפרצוף כהגנה עצמית. אח"כ, הוא גם היה מועלה בדרגה ובתפקיד, ברוח מסורת ארגון הפשע הזה, ששמו: משטרת ישראל.

10.מיד אחזתי חזק מאחורי גבי את ידית עגלת הקניות שלי בשתי ידיי,  וצרחתי עליו בכל כוחי: "...זוז ממני! ...אל תיגע בי! ...תתרחק ממני! ...עבריין שכמוך! ...תתרחק ממני מיד!...", וכך צרחתי, עד שלבסוף הוא נעצר בטווח כמעט נגיעה מגופי, ושנייה לפני שנחנקתי מהסירחון שהדיף גופו, ואז צעד כשלושה צעדים לאחור, ואמר בחיוך שטני: "...הנה, התרחקתי...".
אז נשמתי לרווחה תרתי משמע. 

11.   בסעיף "תיאור המעשה", רשם השוטר העבריין, רס"ר מנשה אליהו: "...לא ציית לרמזור, בכך שהתחלת לחצות את הכביש.... היה אור אדום..." - האומנם כך שוטר שקרן מושחת?


12.  אני פונה אליך, רס"ר מנשה אליהו, מס' אישי: 958579, בריון שפל ומסריח, ודורשת ממך, כי תספר לבימ"ש את כל האמת על הדו"ח הזדוני הזה, ספר איך אתה והשוטרת הזונה בניידת, שימשתם נגדי כלי רצח בידי חוקרים פרטיים עבריינים העוסקים בחיסולי, ספר איך קשרתם קשר נגדי, ויחד תכננתם ויזמתם את הדו"ח הזדוני הזה, ספר גם איך תכננתם לתקוף, להשפיל ולעצור אותי, ואל תשכח לספר גם, עבריין שפל ועלוב נפש, על המניעים, בעבורם מכרתם נשמתכם לשטן


13.    בימ"ש ודאי יראה בביטויים הנ"ל, העלבת עובדי ציבור ועוד שאמונים על אכיפת החוק, לכן, אקדים ואומר, כי עומדת לי הגנת אמת דיברתי. אני אוכיח, כי דו"ח זה  הינו זדוני, ותוכנן נגדי, תוך קשירת קשר לפגוע בי ותוך ניצול כוח המדים, בדיוק כפי שזונה חולת איידס עושה כאשר היא מנצלת את כוח גופה כדי למלכד ברשתה קורבן תמים, בעבור אתנן, כשהיא יודעת בבירור, מה יהיו תוצאות מעשיה השפלים על קורבנה התמים.


14. דו"ח זה והתנהלותם העבריינית של השוטרים, הינם נדבך קטן במסכת טרור, יזומה ומתוכננת, שמופעלת עלי ע"י השוטרים העבריינים בכל מקום, בביתי, ברחוב, בעבודתי, ובמשפחתי, בהופכם את חיי, מקור הכנסה נוסף לעצמם. בעיקר, הם מנסים ללא לאות, לתפור לי תיקים הזויים, כמו: רוצחת, מסוכנת לציבור, חולת נפש, מתכננת לנשל את בעלת הבית מרכושה, גורמת נזק לבניין ע"י סתימת ביוב בבקבוקי פלסטיק, והיריעה ההזויה ארוכה ובלתי נתפסת. כפי שאחשוף בבלוג.


ולהלן העובדות לאירוע הדו"ח:


15. בתאריך: 23.5.2011  בסביבות השעה 12:00 חציתי במעבר החצייה את כביש בן גוריון, בצומת בן גוריון-הירקון, באזור התעשייה בני ברק.
מעבר החצייה המדובר, חוצה 2 כבישים רחבים המופרדים באי תנועה, כשכל כביש הוא דו מסלולי. מכאן, שמעבר החצייה המדובר, חוצה 4 מסלולים. 
אני חציתי ממזרח למערב, כשפניי אל המדרכה הצמודה ל"שטיחי כרמל". 
בצמוד למעבר החצייה, מימיני, חוצה כביש הירקון, את כביש בן גוריון, ובסיום מעבר החצייה, עובר עוד כביש צר, שמתעקל מכביש הירקון ומתחבר עם  כביש בן-גוריון, שאינו מסומן במעבר חצייה. 
כך, שבפועל חציתי 5 מסלולים.


16. בטרם התחלתי לחצות, ולפני שבדקתי מה צבע הרמזור, סרקתי בעיניי את השטח, כפי שאני עושה תמיד, לאחר שניצלתי בעור שיניי, מכמה ניסיונות דריסה זדוניות, ובמשפחתי היסטוריה של תאונות דרכים מוזרות, ובנוסף, קיבלתי איום על חיי בפייסבוק, מאחד בשם אלחנן קהאן, ששאל אותי: "..מה את יודעת על שיטת רצח בתאונת דרכים, שיש 2 עדים שיעידו שהקורבן אשם במותו...".


17.  באופן מוזר לשעת האירוע, כביש בן גוריון על כל 5 מסלוליו, היה שומם, וגם כביש הירקון. גם האופק היה שומם, ולא נראו כל כלי רכב שהם, לא בנסיעה ולא בעצירת המתנה לפני מעבר החצייה. יתרה מזאת, אני הייתי הולכת הרגל היחידה, הן במדרכות והן במעבר החצייה.
בתנאי השטח האלה, כל אדם סביר היה חוצה את הכביש, גם באדום, אך אני לקחתי בחשבון, אפשרות של מלכודת שהכינו לי שוטרים עבריינים, שבכוחם לשלוט על פעילות הרמזורים, ובדיעבד מתברר, שכך היה. לכן, לפני שירדתי אל מעבר החצייה, וידאתי שהרמזור ירוק


18. חציתי בהליכת צב, את כל 5 המסלולים, כשאני דרוכה לכל מקרה שמישהו מתכוון לדרוס אותי. לשמחתי, השיממון לא הופר, ועליתי על המדרכה בשלום, ואז פניתי שמאלה, וצעדתי בהליכת צב לאורך המדרכה בכביש בן גוריון, לכיוון המסעדה הקרובה, בה אני נוהגת לאכול בכל עת שאני באזור. 
לציין, כי זה גם כיוון הנסיעה של הכביש הצר שמתפצל מכביש הירקון ומתעקל לתוך כביש בן גוריון.


19. לאחר שעברתי כ-20 מטר, כשאני מתקדמת בהליכת צב, על המדרכה, ושנייה לפני שעמדתי להיכנס למסעדה, לפתע שמעתי מישהו צועק לעברי מאחורי גבי בטון תקיף ופוקד: "...הי! הי! הי! הי! הי!...".
לציין, כי מי שעוקב אחריי. יודע שעמדתי בשעה מאוחרת זו, להיכנס למסעדה לאכול ארוחת בוקר, וזה היה חלק מהתוכנית השטנית להתעלל בי כשאני רעבה מאוד.


20. מיד הבנתי שנפלתי שוב למלכודת שהזונות הכינו לי. לרגע שקלתי להתעלם ולהיכנס למסעדה, ולעשות עצמי לא שומעת ולא מבינה שהצעקות מאחורי גבי מופנות אלי, אלא, שחששתי שהנבלה יכנס אחריי לתוך המסעדה, ואז פניתי לאחור.

21.  במרחק כ-10 מ' ממני, ראיתי גבר גדל ממדים כהה עור ולבוש שחורים, יושב על קטנוע מסיבי, כשראשו מכוסה בקסדה שחורה גדולה, שכיסתה את כל ראשו, את לחייו וסנטרו, ובנוסף, הוא הרכיב משקפי שמש שחורות כהות ענקיות, שכיסו את כל החלק העליון של פניו, ורק שפתיו גלויות


22. גם שלא ידעתי שהבריון על הקטנוע הוא שוטר, ולא ידעתי בכלל, ששוטרי התנועה החלו ללבוש מדים שחורים, ידעתי במאה אחוז, מניסיוני, שיש שוטר בקרבת מקום בהמתנה
כך עובד הפשע הזה. נשלחים אלי כל מיני טיפוסים להתגרות ולפגוע בי, להשפיל ולתקוף אותי, או לבצע בי כל התעללות שטנית אחרת, ובאותה עת ממתין שוטר עבריין, בסביבת האירוע, ממתין לרגע שאגיב כדי שיוכל להתערב ולהוסיף גם הוא ולתקוף אותי.


23. אציין, כי בהיעדרי מביתי, זרים פורצים לדירתי באמצעות מפתח שהשיגו לדירתי בדרכים פליליות, בשיתוף פעולה עם השוטרים, והם שוברים, הורסים, גונבים, ואני חוששת שגם ירעילו אותי.


24.  הבריון ישב על הקטנוע ושתק, ורק ידו הורמה לעברי ובאצבעות האמה והאצבע, הוא סימן "כ", לרמוז לי, שהוא רוצה שאתן לו את התעודת זהות שלי
ממש רתחתי מזעם, ובעיקר חשתי מושפלת ופגועה מאוד. צעקתי עליו: "...מי אתה?!... מה אתה רוצה ממני?!...".
הוא המשיך לשבת אחוז שאננות ופלט לעברי בזלזול: "...תעודת זהות... עברת באדום...".
אז שוב צעקתי עליו: "...מי אתה?! ...תגיד לי מי אתה?!...".
הוא המשיך לשבת שאנן על הקטנוע שלו, במרחק כ-10 מטר ממני, ובזלזול מרתיח פלט: "...תעודת זהות...".
אז צרחתי עליו ואמרתי: "...אני שואלת אותך שוב... מי אתה, שאתה רוצה ממני תעודת זהות!?...".
וכך זה המשיך, עד שלבסוף הוא הואיל לרמוז לי אך ללא מילים מי הוא. בתוך כך, הוא דחף קדימה את כתפו, ותוך כדי הביט בחטף אל הסמל המודפס בגב הז'קט שלו, וע"י כך הוא כיוון אותי שאגלה בעצמי מי הוא
התקרבתי לראות את הסמל, אך הסמל לא אמר לי כלום, אז שוב צעקתי עליו: "...אתה רוצה להגיד לי מי אתה, או שאני הולכת...".  ואז הוא  אמר בלחש: משטרה.


25. לציין, כי שיטות ההשפלהשהשוטר נקט בהם כלפיי, קרי, גישה משפילה וחסרת כבוד, התעלמות, ודיבור בלחש, מוכרים לי מבית היוצר של "תעשיית הרצח".


26. בשלב זה עדיין לא האמנתי שהבריון על הקטנוע הוא שוטר, אך כשלחש לי שהוא משטרה, צעקתי עליו: "...תוריד מיד את הקסדה מהפרצוף שלך... אני רוצה לראות מי אתה?...". 
נאלצתי לחזור על דרישתי זו כמה פעמים, לאחר שהוא התעלם, ורק דרש שאתן לו תעודת הזהות. 

27. לפתע הוא ירד מהקטנוע, והתרחק כמה צעדים ממני, ובמרחק של כ-3 מ', הרים מעל פניו את המשקפיים שכיסו אותם, שהתברר, היו מחוברות אל הקסדה, ואמר לי בטון תקיף וכעוס: "...הנה!.. עכשיו את מרוצה!...". 
שתקתי, ואז לפתע הוא החל לצעוד לעברי, כמתואר בסעיפים: 7 - 10 לעיל


וכעת אתייחס לעובדות עד כאן:


28. אני תוהה, מדוע ואיכן הסתתר השוטר במשך כל הזמן שחציתי את מעבר החצייה, ומה היו שיקוליו, שלא לעצור אותי בזמן אמת כשעברתי לכאורה באדום.


29. אני תוהה, מדוע המתין השוטר, זמן כה רב, עד שאתרחק בהליכת צב כ-20 מטר, ואז יצא ממחבואו ותקף אותי על המדרכה, רחוק מהמעבר חצייה, ועשה זאת באופן משפיל, ועל פניו מתוכנן.


30. אני תוהה, מדוע נעצר השוטר כ-10 מטר מאחוריי וצעק לעברי מאחורי גבי, בהשפלה, במקום להגיע עד אליי עם הקטנוע, לעצור, ולדבר איתי בכבוד.


31. אני תוהה, מה היו מניעיו הפליליים של השוטר שהביאו אותו לתקוף אותי ברחוב, להשפיל אותי, ולרמוס עד דק את זכויותיי כאישה, כאדם וכאזרח.


32. ברור על פניו, שהשוטר פעל בניגוד לחוק ולתקנות מחייבות, כאשר רשם לי דו"ח, ולא משנה אם עברתי באור אדום, אם הוא מזהה אותי מגבי, כהולכת רגל על המדרכה, במרחק של כ-20 מטר ממעבר החצייה.


33. אני תוהה, ומה אם היו הולכי רגל נוספים שגבם דומה לגבי


34. אין לי ספק, ויש לי יסוד איתן להניח, כי השוטר ושותפתו בניידת, שלטו במתגי הרמזורים בסביבה, והפעילו אותם באופן שיתאפשר להם למלכד אותי
ולכן גם היה השטח היה נקי מהולכי רגל.


35. לאחר שניצלתי מהלינץ', כמתואר בסעיפים: 7 - 10 לעיל, שוב החל השוטר לדרוש ממני את תעודת הזהות שלי, והפעם עשה זאת בתקיפות. אז גם אני דרשתי ממנו בתוקף:  "...קודם תראה לי אתה תעודת שוטר...". 
רק לאחר שהתעקשתי, הוא שלף תעודה ומיד החזירה לכיסו, כך שלא יכולתי לקרוא מה כתוב בה, ותוך כדי אמר לי בזלזול: "...כל הפרטים שלי יופיעו בדו"ח...", ושוב דרש ממני תעודת זהות.


36. מיותר לומר, כי התקשיתי מאוד לשתף פעולה עם השוטר הזה. היה ברור לי שהוא עבריין ופועל נגדי ממניעים פליליים. אך הייתי רעבה נורא, ולא היה לי כוח לעימותים, אז שכנעתי את עצמי למסור לו את תעודת הזהות שלי ולסגור עניין.
ברגע שהתכופפתי לשלוף מעגלת הקניות את התיק שלי, שמעתי לפתע את השוטר מטיח כלפי בטון תקיף ורם את המשפט המוזר הזה: "...את ירקת 5 פעמים כשעברת במעבר החצייה!...". 


37. אז הנחתי לתיק, התיישרתי ואמרתי לשוטר בחיוך מלגלג: "...אז אני רואה שאתה עקבת אחריי...".
השוטר לא התבלבל וחזר ואמר בתקיפות: "...אני ראיתי אותך יורקת 5 פעמים...".
אז ירקתי לידו בכוונה, וכשהוא ראה אותי יורקת, הוא ממש התרגש והכריז בקול רם:  "...הנה! ...את יורקת גם עכשיו!...".
לא יכולתי להתאפק, וירקתי שוב ושוב ושוב, ותוך כדי אמרתי: "...הנה שוטר, אני יורקת שוב ושוב ושוב... יש לך עכשיו המון ראיות מפלילות מושלמות נגדי להוכיח שעברתי באדום...".


38.  לפתע הרים השוטר את הנייד שלו באגרסיביות, ואיים עלי בטון תקיף, ללא צורך וסיבה: "...את נותנת לי תעודת זהות, או שאני מזמין ניידת!...", ומבלי להמתין, הוא מיד התקשר והזמין ניידת, וזאת, בזמן שהתכופפתי לעבר עגלת הקניות שלי, כדי לתת לו תעודת זהות.


39. השוטר לא סיים להזמין ניידת והניידת הופיעה.
מתוך הניידת הוציאה הפריחה במדים את ראשה וחצי גופה העליון דרך החלון, והביטה עלי בעת שעסקתי בחיפוש תעודת הזהות שלי.
פניה ומבטה גרמו לי כמעט להקיא את בני מעיי. ראיתי את הזונה עושה שימוש בניידת משטרתית ובמדים לביצוע פשע חמור נגדי, וחשתי רצון עז לומר לה את מה שאני חושבת עליה, והייתי צריכה לכוחות נפש עצומים כדי להתעלות על עצמי ולשתוק, עד שהיא נסעה מהמקום, אך היה ברור שהיא לא עזבה את המקום, אלא נותרה בקרבת מקום.
כאן אני רוצה לחשוף פצע עמוק בנפשי, שלא יגליד לעולם, בעקבות מעצר שווא נתעב וזדוני על פניו, שחוויתי. 


40. ערב אחד, הגעתי הביתה בתום יום ארוך ומתיש, רעבה ועייפה, וחיכתה לי קבלת פנים מידי שכני, ידגר, שהתגורר בדיוק קומה מעליי. שאגב, הוא נכנס לגור בבניין בשליחות "תעשיית הרצח", במטרה להתנכל לי ולסייע בחיסולי.
כשעמדתי להיכנס לדירתי, הוא שפך על ראשי מים מזוהמים.
הייתי רעבה נורא ומותשת, וגם היה ברור לי, כי מעשה שטני זה בוצע בשיתוף פעולה עם שוטרי מרחב ירקון העבריינים, שממתינים בקרבת מקום, החלטתי לא לוותר, ולקחתי דלי מים ושפכתי עליו חזרה.
ואז הוא ברוב חוצפתו הזמין משטרה, שכמובן הופיעה תוך שנייה. והתברר לי, כי התנכלות שטניות זו נועדה לאפשר לשוטרים העבריינים לעצור אותי, באמצעות צו מעצר שהוציא נגדי, בעילת שווא, שעד היום איני יודעת מהי.
השוטרים העבריינים הם אלה שהפעילו את שכני ידגר, לשפוך עלי את המים המזוהמים כדי שאגיב ותהייה להם עילה להפעיל את צו המעצר הזדוני שהם הוציאו נגדי, וזאת כאשר על פניו, אני הוא הקורבן שהם היו אמורים להגן עליו.


לשוטרים שעצרו אותי, לשכנים ולשופטים ששיתפו פעולה עם מעצרי ביודעין, ולכל אלה שתכננו את מעצרי זה... אני מאחלת שגופם יגסוס מסרטן והם לא יוכלו למות... הם יבקשו את המוות שיושיע אותם והמוות לא יבוא... שנפשי ונפשם המעונה של כל הקורבנות שחוסלו באותה דרך, לא ימושו מנגד עיניהם עד יומם האחרון... השם ינקום... אמן.


41. מיותר לומר, כי  השוטרים שמלכדו אותי בדו"ח הזה, ידעו על המעצר הזדוני שעברתי, והם שיחקו על הטראומה שאני נושאת איתי בעקבות כך, כדי לאיים עלי ולהפחיד אותי.
24 שעות ביממה, אני נתונה תחת אימה וטרור, שמטילים עלי העבריינים במדים. הם חודרים לתוך חיי באלימות, ואני לא יכולה להשתחרר מהם. יש להם מדים שמקנים להם כוח אדיר ובלתי מוגבל. הם מבצעים נגדי פשעים, שבגינם יושבים אזרחים במאסר עולם, אך הם מוגנים ע"י המדים
זונות אלה בעבור אתנן, חודרים לתוך חיי, לתוך דירתי, לתוך נשמתי, גזלו את חירותי, רצחו לי את חיי, הרסו את שמי הטוב ורמסו את כבודי, וידם עוד נטויה, אין לי מקום שבו אני בטוחה מפניהם. הם תוקפים אותי בבית, ברחוב, בעבודה, ובכל מקום. הם משופעים בתרגילים מסריחים ובמשתפי פעולה, ואני חסרת אונים וישע מול "תעשיית רצח" משומנת זו.
למרות שאני שומרת חוק אדוקה, אני לא יכולה להרחיקם מעלי. עברייני העולם התחתון, עדיפים עליהם, לפחות הם אינם מסתתרים מאחורי תחפושת, ואני יכולה לזהות אותם ולבחור להתרחק מהם.
שוטרים אלה, אינם אוכפי חוק, אלה פורעי חוק, המהווים איום ממשי על בטחון הציבור


42.   כשהניידת הסתלקה, מסרתי לשוטר את תעודת הזהות שלי, ואמרתי לו: "...אבל אני עברתי בירוק...", השוטר מיהר להתנגד ואמר בתקיפות: "...לא! לא! לא!...", לקח את התעודה והלך אל הקטנוע שלו, ואני אחריו.


43. המתנתי שירשום לי דו"ח, אבל אז לפתע הוא הוציא מכשיר קשר, אולי היה זה טלפון נייד, והתקשר. שאלתי: "...מה אתה עושה?...", אז הוא אמר: "...אני צריך לברר עלייך פרטים...". זה נראה לי תמוהה בלשון המעטה, אבל  לא הייתה לי ברירה אלא לשתוק ולחכות.


44. לפתע, הרים השוטר את תעודת הזהות שלי, עד שהיה צריך להרים ראשו כדי להקריא מתוכה את המספר. לציין, כי השוטר היה נרגש מאוד בעת שהקריא את מספר הת.ז. שלי. וכשסיים, מישהיא מעברו השני של הקו החמיאה לו: "...עשית עבודה טובה...". יכולתי לשמוע, כי השיחה התנהלה על רמקול.


45. השוטר לא ביקש וגם לא קיבל עלי כל פרטים, הוא רק מסר את המספר ת.ז שלי, וכאמור, מעבר לקו נשמע קול אישה מחמיא לו על כך, שעשה עבודה טובה. בשלב זה הבנתי, מדוע בחר השוטר את המקום הזה לעצירה, מאחר והוא מצולם. השאלה היא רק: עבור מי בוים וצולם האירוע, ומה התמורה שהשוטרים קיבלו על העבודה הטובה שהם עשו עלי.


46.  כשהשוטר סיים את שיחתו המפלילה, אמרתי לו בלעג: "...אז מה? ...עשית עבודה טובה? ...ספר לי על העבודה הטובה שעשית ...איך הצלחתם להפיל אותי בפח ולהשיג את הת.ז. שלי... אתה והשוטרת בניידת ....אהההה?.... ". 
אז השוטר התקשר לזונה בניידת ואמר לה כשהוא מסתלבט עלי: "...את עוד פה? ...בואי, בואי... היא רוצה לחקור אותך?...". 

47. לבסוף אמרתי לשוטר: "...תגיד לי, אתה לא חושב שאני יודעת שסנדלת אותי בזדון בשביל כסף? ...אני הרי יודעת שאתה והשוטרת בניידת הופעלתם נגדי ע"י חוקרים פרטיים, ששילמו לכם כסף כדי שתכפו עלי לתת לכם את התעודת זהות שלי?... ואתם קשרתם קשר נגדי?...".


48. השוטר שתק לרגע ואז לפתע הוא הרצין ואמר לי: 
"...טוב, שילמו לי כסף, אבל גם לשופטים משלמים כסף... איך לך מה לעשות... לא יעזור לך... כולם מקבלים כסף ...את לא יכולה לעשות כלום...".


להלן תביעתי לפיצוי:


49.   אני פונה אל בית המשפט לחייב את המשטרה לפצותני:
בגין קשירת קשר לביצוע פשע נגדי, תוך שימוש בכוח המשרה והמדים,
בגין ההוצאות שנגרמו לי בשל כתב הגנה זה, ששיתק אותי שבועות רבים, ואילץ אותי לשבת בבתי קפה לצורך הדפסתו, היות ואין לי חשמל בבית,
בגין השפלתי,
בגין האיומים עלי,
בגין פגיעה בכבודי והטרדתי,
ובגין הטרור והאימה שמטילים עלי השוטרים, ממניעי פשע וכוונת זדון, למנוע ממני לחיות כאחד האדם.

50. לסיום, אני פונה אל השופט/ת: תעמידו עצמכם במקומי בבואכם לפסוק... ותפסקו כפי שהייתם מצפים שיפסק לכם, אם הייתם אתם אלה שעוברים את הטרור הנפשע הזה מידי השוטרים העבריינים.

                         מלכה טייכר-מילר – ת.ז. 05018907-5


אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.

3 תגובות:

  1. מועד המשפט מתקרב.... והמשטרה משקיעה משאבים יקרים כדי ללכוד אותי שוב...
    היום, 29.1.2012 - עשיתי דרכי בשעות הבוקר המאוחרות מביתי לאורך שדרות בן גוריון בתל-אביב לכיוון העירייה (מערבה).
    בהגיעי לצומת שד' בן גוריון פינת דיזינגוף, היה רמזור אדום, ואנשים עמדו והמתינו... אני הצטרפתי, ובזמן שהמתנתי, ספרתי את מטבעות הכסף שבידי.
    לפתע שמעתי מישהי אומרת בהתרגשות: אל תעברו יש פה שוטרים.
    הסתכלתי סביב ולא ראיתי אף שוטר. אז אמרתי לה: איפה את רואה שוטרים? אני לא רואה אפילו אחד.
    אז היא אמרה: "...יש. יש, שם...", והצביעה לעבר רכב אזרחי שחנה בהמשך רחוב דיזינגוף באותה מדרכה שבה חיכינו לרמזור שיתחלף.
    אמרתי לה, אני רואה רכב, אני לא רואה שוטרים. אז היא אמרה: "...השוטרת מתחבאת מאחורי הרכב... אני רציתי לחצות את הכביש ואז היא יצאה והסתכלה עלי במבט כזה מפחיד... אז חזרתי...".
    חייכתי לעצמי ואמרתי לאישה: "...את יודעת למה השוטרת הסתכלה עלייך במבט מאיים?... כי כמעט חרבנת לה את התכנית שלה... היא מסתתרת כאן ומחכה שאני אעבור... כדי שתוכל לצעוק עלי מאחורי גבי לעצור... ואת באה והורסת לה הכל..."
    האישה התמימה הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהשמיים ואמרה לי: "...לא נראה לי... אני בטוחה שהיא בתפקיד עכשיו שמחייב אותה להסתתר...".
    אמרתי לה: "...את צודקת... במחשבה שנייה, ברור שזה לא הגיוני ששוטרת תתחבא כדי ללכוד אותי...".
    הרמזור התחלף לירוק, ועברנו כולם. לרגע, רציתי לחזור ולגשת אל אותה שוטרת מסתתרת ולשאול אותה אם אני יכולה לעזור לה במשימה המשטרתית שהיא נדרשת אליה הבוקר, אבל החלטתי להשאיר את העניין הפעם, הרי עד המשפט עוד יהיו הרבה מאוד ניסיונות למלכד אותי, ועוד תהייה לי הזדמנות להציע את עזרתי לשוטרים העבריינים של מדינת ישראל.

    השבמחק
  2. בתגובתי לעיל מתאריך 29.1.2012 החסרתי פרט, שבדיעבד אני מבינה, שהיה עלי לציינו.
    בין הממתינים במעבר החציה, היו 4 נשים: 2 מבוגרות ו-2 צעירות. שבהמשך התברר, כי הן ערביות מיפו.
    פני ארבעתן היה מכוסה בשכבה עבה של מק-אפ, באותו גוון, כולל השפתיים, ולא היה על פניהן כל איפור נוסף.
    הן נראו מוזר.
    בדיעבד, הבנתי, כי המשטרה הכינה את ארבעת הערביות האלה, לשמש עדות ראייה נגדי, וגם התכוונה לצלם את האירוע, ולצורך הצילום הן כוסו במק-אפ.
    כאשר האישה כמתואר בתגובתי לעיל, פנתה אליהן ושיתפה אותן במידע שגילתה, הן נראו ממש לחוצות, ופניהן קפואות. הצעירות הביטו במבוגרות, שיאמרו להן מה לעשות, ואז מבוגרת אחת לחשה משהו מתחת לאף, והן התרחקו מאיתנו.
    גם בעיני האישה שפנתה אליהן, הן נראו מוזר, והיא שאלה אותן: ".. אתן מיפו?...".
    אחת הצעירות הנהנה בראשה, אך המבוגרת מיד התערבה ושוב לחשה משהו לעברה, והצעירה מיד נצמדה אל המבוגרת וקפאה ממש במקומה.
    התגובה המוזרה הזו, גרמה לאישה ששיתפה במידע, להרגיש לא בנוח, והיא פנתה אלי, כמי שהייתי היחידה שהגבתי לדבריה ואמרה לי: "...ידעתי שהם מיפו... אני מכירה מיפו...".
    לא התייחסתי להערתה זו, ורק חשבתי בליבי, איך שוב ניצלתי ממלוכדת מלוכלכת, שטמנו לי השוטרים העבריינים ועלובי הנפש.

    השבמחק
  3. כ-3 ימים לאחר פרסום תגובתי הנ"ל, התרחש אירוע זה. בשעת ערב יצאתי מחנות לבעלי חיים, שברח' יהודה הלוי 49 והלכתי לצומת יהודה הלוי 47 פינת אלנבי 117. בדרכי לבית קפה ברח' מקווה ישראל פינת נחלת בנימין. לשם כך התכוונתי לחצות את הכבישים: יהודה הלוי ומקווה ישראל, ובצומת מקווה ישראל 2 פינת אלנבי 119, לחצות את רח' אלנבי ולהמשיך לבית הקפה.
    הכבישים היו כל אחד דו מסלוליים, כשביניהם מפריד מתחם אי תנועה רחב. מי שעוקב אחריי, יכול היה לצפות שאעשה את המסלול הזה.
    אני מכירה את הרמזורים ב- 2 כבישים אלה, שהם תמיד באותו צבע, ירוק או אדום. הפעם הופתעתי לגלות, כי הרמזור בכביש יהודה הלוי, הכביש הראשון, הוא ירוק, והרמזור המוצב בכביש מקווה ישראל, הכביש שלאחריו, צבעו אדום, ולמרות שהיה אדום, היה שומם מכלי רכב. ואז הבחנתי ברכב ואן משטרתי חונה באורות דלוקים, צמוד למדרכה באלנבי 119, לפני מעבר החצייה, פינת מקווה ישראל 2.
    לציין, כי 2 הכבישים שעמדתי לחצותם, זהים כמעט לחלוטין ל-2 הכבישים נשוא הדו"ח ברשומה. הבנתי, שהרמזורים קיבלו טיפול זדוני מידי שוטרים עבריינים, שתכננו למלכד אותי, ולא היה לי ספק, שבתוך הואן המשטרתי מותקנת מצלמה שאמורה לתעד את המלכוד. אמרתי לעצמי: "...טוב, אז הם טיפלו ברמזור... אבל אני רואה שהרמזור השני אדום... ואני גם רואה אותם... אז מה הם חושבים, שאני אעבור באור אדום, ועוד כשאני רואה אותם מולי?...". חשבתי, מטומטמים, וירדתי לחצות את כביש יהודה הלוי, הראשון, שהרמזור בו היה ירוק, בידיעה ובכוונה ברורה, לעצור באי התנועה המפריד בין שני הכבישים, ולהמתין שהרמזור בכביש השני, כביש מקווה ישראל, יתחלף לירוק. אלא, שבדיעבד התברר, כי הטיפול הזדוני ברמזור היה רק חלק מתכניתם השטנית של השוטרים, וכי הם לא התכוונו להשאיר את ההחלטה בידי אם לעבור באדום או בירוק, אלא, תכננו לכפות עלי לעבור באדום, בהיפנוזה.
    ולהלן תיעוד האירוע: כאמור, התחלתי לחצות את כביש יהודה הלוי המרומזר בירוק.
    צעדתי לאיטי, ומשכתי אחריי עגלת קניות כבדה, ובלכתי רכנתי קדימה כדי להקל על הסחיבה.
    היה ברור לי שאני עוצרת במתחם אי התנועה וממתינה לרמזור שיתחלף לירוק, ורק אז אחצה את כביש מקווה ישראל. בפועל פעלתי באופן הזוי לחלוטין, שלא מותיר ספק כי הופעלו עלי אמצעים אסורים.
    כך, אחרי כ-4 צעדים, לפתע... פתחתי בהליכה מהירה ובלתי נשלטת, ראשי הורם באופן שסנטרי היה משוך קדימה, חשתי קלילות, ובידי לא אחזתי כלל עגלת קניות. בו בזמן גם הפסקתי לשמוע את רעש הרחוב.
    בהתקרבי אל מתחם אי התנועה, מישהו שצעד מאחוריי, השיג אותי ועלה לפניי על אי התנועה ואני אחריו... מזווית עיניי, הוא נראה כצללית, אך בזמן אמת חשבתי, שכך נראה אדם כשמביטים בו מזווית עין... הדמות גמעה במהירות את מתחם אי התנועה, וירדה על כביש מקווה ישראל, ואני בעקבותיה, לא ראיתי כלל רמזור... לציין, כי גם כאשר הדמות צעדה לפניי כשגבה אלי, עדיין נראתה כצללית, וזה לא נראה מוזר בעיניי.
    כעבור מספר צעדים הצללית פשוט נעלמה, כמו התאדתה...
    מיד לאחר מכן, שוב שמעתי את רעש הרחוב... וחשתי את כובד עגלת הקניות שלי... ואז גם גיליתי שאני לבדי באמצע מעבר החצייה על כביש מקווה ישראל והרמזור אדום... רכבים החלו להתקרב אלי... נתקפתי בבהלה וקריאה נפלטה מפי: "...אמא'לה, מה אני עושה כאן... איך הגעתי לפה...",
    ומיהרתי להגיע אל המדרכה הצמודה לואן המשטרתי.
    לציין, כי אף שוטר לא ניגש אלי, ובשום שלב לא הופיע שוטר והעיר לי על החצייה האסורה, וכמובן שלא נרשם לי דו"ח... ולמעשה, לא ראיתי שוטרים כלל... חלונות הואן היו מוגפים וכהים, ואורות הואן דלקו כולן הן האורות העליונים והן אורות החנייה.
    ברגע הראשון חלפה במוחי המחשבה: "...איך יכולתי כך לחלום...", אך מיד התעשתתי ואמרתי לעצמי: "...אין מצב שחלמתי... הרי ראיתי את השוטרים ואת הרמזור האדום והיה ברור לי שאני עוצרת במתחם אי התנועה...".
    ואז הבנתי, שלא פעלתי מתוך עצמי, אלא הופעלתי באמצעות היפנוזה... וצמרמורת חלפה בגופי... שהרי אם אפשר כך להפעיל אותי בניגוד לרצוני, באותו אופן אפשר גם להוביל אותי אל מתחת לגלגלי רכב שימחץ אותי למוות.... וזה לא דמיוני, לאחר שכבר קיבלתי איום על חיי בפייסבוק ע"י בחור בשם אלחנן קאהן, ששאל אותי:
    "...מה את יודעת על שיטת רצח בתאונת דרכים... כאשר יש 2 עדים שיעידו שהקורבן הוא אשם?...". ובנוסף, כבר ניצלתי בעור שיני מכמה ניסיונות דריסה זדוניות.
    לציין, כי משך כחודש וחצי, לאחר האירוע הנ"ל, ביצעתי בדיקה של הרמזורים בצומת הזו, בשעות שונות ובעיקר בשעות הערב, ובדיקתי העלתה, כי 2 הרמזורים של שני הכבישים מראים תמיד אותו צבע, ירוק או אדום, ולא היה פעם אחת שהרמזורים היו בצבעים מנוגדים.

    השבמחק