דפים

יום חמישי, 26 בינואר 2012

תחילת פברואר 2012 - שוטרים ניסו למלכד אותי בהיפנוזה.


כ- 3 ימים לאחר מכן, בתחילת פברואר 2012, התרחש האירוע שלהלן:


אחה"צ סגרירי של אחד מימי תחילת פברואר, יצאתי מחנות מזון לבעלי חיים, שברחוב יהודה הלוי מס' 49 והלכתי לכיוון צומת יהודה הלוי מס' 47 פינת רח' אלנבי מס' 117.

עמדתי לעשות את המסלול הרגיל שלי לבית קפה ברח' מקווה ישראל פינת נחלת בנימין. לכן, פניתי שמאלה כדי לחצות לכיוון הצומת ממול שברח' מקווה ישראל מס' 2 פינת רח' אלנבי מס' 119, ומשם התכוונתי לחצות את רח' אלנבי ולהמשיך אל בית הקפה.

מעבר החצייה שלפני עובר מעל 2 כבישים דו מסלוליים כל אחד.

הראשון, כביש יהודה הלוי, ואחריו, כביש מקווה ישראל, וביניהם מפריד מתחם אי תנועה רחב.

מי שעוקב אחריי, יכול היה לצפות שאעשה את המסלול הזה.

לציין, כי הרמזורים המוצבים במעברי החצייה של 2 כבישים אלה, מאירים תמיד באותו צבע, קרי, שניהם ירוק או אדום, וכך אני יודעת שהוא, מאז ומתמיד.

הפעם הופתעתי לגלות, כי הרמזור המוצב בכביש יהודה הלוי, הכביש הראשון שעמדתי לחצות, צבעו ירוק, וכי הרמזור המוצב בכביש מקווה ישראל, שהוא הכביש השני שעמדתי לחצות, צבעו אדום.

ובנוסף, מוזר היה לי לראות, שכביש מקווה ישראל, שהרמזור המוצב בו אותת אדום להולכי רגל, היה שומם מכלי רכב, למרות שבאותה שעה, הכביש הזה אמור להיות הומה מכלי רכב.

בעודי תוהה, הבחנתי ברכב ואן משטרתי חונה באורות דלוקים, בכביש אלנבי מס' 119, לפני מעבר החצייה, ממש צמוד לפינת רח' מקווה ישראל מס' 2, כשברור על פניו, שהואן במצב חנייה ולא עצירה, בהיותו חונה צמוד למדרכה.

חשוב לציין, כי 2 הכבישים שעמדתי לחצותם, זהים כמעט לחלוטין ל- 2 הכבישים נשוא הדו"ח בתיק תעבורה ת"א: 3676-10-11.


הבנתי מיד, כי הרמזורים קיבלו טיפול זדוני מידי שוטרים עבריינים, שתכננו למלכד אותי, ולא היה לי ספק, שבתוך הואן המשטרתי מותקנת מצלמה שאמורה לתעד את המלכוד.
אמרתי לעצמי: "...טוב, אז הם טיפלו ברמזור... אבל אני רואה שהרמזור השני אדום... ואני גם רואה אותם... אז מה הם חושבים, שאני אעבור באור אדום, ועוד כשאני רואה אותם מולי?...".

חשבתי, מטומטמים, וירדתי לחצות את כביש יהודה הלוי, הראשון, שהרמזור בו היה ירוק, בידיעה ובכוונה ברורה, לעצור באי התנועה המפריד בין שני הכבישים, ולהמתין שהרמזור בכביש השני, כביש מקווה ישראל, יתחלף לירוק.

אלא, שבדיעבד התברר, כי הטיפול הזדוני ברמזור היה רק חלק מתכניתם השטנית של השוטרים, וכי הם לא התכוונו להשאיר את ההחלטה בידי אם לעבור באדום או בירוק, אלא, תכננו לכפות עלי לעבור באדום, בהיפנוזה.

ולהלן תיעוד האירוע:

כאמור, התחלתי לחצות את כביש יהודה הלוי המרומזר בירוק.

צעדתי לאיטי, ומשכתי אחריי עגלת קניות כבדה, ובלכתי רכנתי קדימה כדי להקל עלי את המשא.

היה ברור לי שאני עוצרת במתחם אי התנועה וממתינה לרמזור שיתחלף לירוק,  ורק אז אחצה את כביש מקווה ישראל.

בפועל פעלתי באופן הזוי לחלוטין, שעל פניו מעיד שהופעלתי בהיפנוזה.

וכך, לאחר כ-4 צעדים, לפתע... פתחתי בהליכה מהירה ובלתי נשלטת, ראשי הורם באופן שסנטרי היה משוך קדימה, חשתי קלילות, ובעיקר לא חשתי שאני אוחזת כל עגלת קניות, ובו בזמן הפסקתי לשמוע את רעש הרחוב.

בהתקרבי אל מתחם אי התנועה, מישהו שצעד מאחוריי, השיג אותי ועלה לפניי על אי התנועה ואני אחריו... מזווית עיניי, הוא נראה כצללית, אך בזמן אמת חשבתי, שכך נראה אדם כשמביטים בו מזווית עין... הדמות גמעה במהירות את מתחם אי התנועה, וירדה על כביש מקווה ישראל, ואני בעקבותיה, לא ראיתי כלל רמזור... לציין, כי גם כאשר הדמות צעדה לפניי כשגבה אלי, עדיין נראתה כצללית, וזה לא נראה מוזר בעיניי.

כעבור מספר צעדים הצללית פשוט נעלמה, כמו התאדתה... ומיד לאחר מכן, שוב שמעתי את רעש הרחוב... וחשתי את כובד עגלת הקניות שלי... ואז גם גיליתי שאני לבדי באמצע מעבר החצייה על כביש מקווה ישראל והרמזור אדום... רכבים החלו להתקרב אלי... נתקפתי בבהלה וקריאה נפלטה מפי: "...אמא'לה, מה אני עושה כאן... איך הגעתי לפה...", ומיהרתי אל המדרכה הצמודה לואן המשטרתי.


לציין, כי אף שוטר לא ניגש אלי, ובשום שלב לא הופיע שוטר והעיר לי על החצייה האסורה, וכמובן שלא נרשם לי דו"ח... ולמעשה, לא ראיתי שוטרים כלל... חלונות הואן היו מוגפים וכהים, ואורות הואן דלקו כולן הן האורות העליונים והן אורות החנייה.

ברגע הראשון חלפה במוחי המחשבה: "...איך יכולתי כך לחלום...", אך מיד התעשתתי ואמרתי לעצמי: "...אין מצב שחלמתי... הרי ראיתי את השוטרים ואת הרמזור האדום והיה ברור לי שאני עוצרת במתחם אי התנועה...".

ואז הבנתי, שלא פעלתי מתוך עצמי, אלא הופעלתי באמצעות היפנוזה... וצמרמורת חלפה בגופי... שהרי אם אפשר כך להפעיל אותי בניגוד לרצוני, באותו אופן אפשר גם להוביל אותי אל מתחת לגלגלי רכב שימחץ אותי למוות.... וזה לא דמיוני, לאחר שכבר קיבלתי איום על חיי בפייסבוק ע"י בחור בשם אלחנן קאהן, ששאל אותי: "...מה את יודעת על שיטת רצח בתאונת דרכים... כאשר יש 2 עדים שיעידו שהקורבן אשם?...". וגם ניצלתי בעור שיני מכמה ניסיונות דריסה זדוניות.


אני רוצה לציין, כי משך כחודש וחצי, לאחר האירוע הנ"ל, ביצעתי בדיקה של הרמזורים בצומת הזו, בשעות שונות ובעיקר בשעות הערב, ובדיקתי העלתה, כי 2 הרמזורים של שני הכבישים מראים תמיד, אבל תמיד, את אותו צבע, או ירוק או אדום, ולא היה פעם אחת שהרמזורים היו בצבעים מנוגדים.

אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם, בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.

2 comments:

  1. אנונימי26 מרץ, 2012

    עושה רושם של פארנויה מחלת הרדיפה.

    תלמדי להתפלל לבורא עולם, יש תפילות ששומרות ומצילות יהודי שאף אחד לא יכול עליו, לאכול רק כשר לברך על כל מה שאוכלים, ולא להתנשק עם בעלי חיים ולהתחבק איתם קרוב מידי. ואז לא תפחדי מאף אדם רק מבורא עולם שאוהב אותך אם את יהודיה. בהצלחה.

    השבמחק
    תשובות
    1. אנונימי יקר,
      יש פארנויה, ויש היפנוזה, וחשוב להבדיל ביניהם, ובעיקר, אני ממליצה לך להכיר בעובדה שההיפנוזה משמשת כלי בידי פשע שטני אותו אני חושפת כאן בבלוג והמכונה על ידי "תעשיית רצח".
      במקרה הזה, אני ממליצה לך להיכנס לקישור שצרפתי בראש הרשומה, ולקרוא את כתב ההגנה שלי לדו"ח תנועה זדוני שנרשם לי ע"י שוטרים עבריינים העוסקים בפשע הזה. בו אני תובעת לפצות אותי בגין כל מה שהתלווה לדו"ח הזדוני.
      השימוש שהשוטרים עשו בהיפנוזה כמתואר ברשומה זו, תוכננה במטרה להציג מצג שווא בפני השופט, שאגב, התברר לי כי גם הוא זרוע של הפשע הזה, במטרה לאפשר לו לדחות את תביעתי לפיצויים.
      אל תחשוב שהשימוש בהיפנוזה אינו נמצא בשימוש יומיומי, הוא מוצע כמצרך לכל דבר, ויש אנשים שמתפרנסים מזה, והנושא הזה ניתן גם ללמידה. אתה יכול להזמין היפנוזה אצל העוסקים בזה, כאמצעי לפגוע במי שאתה חפץ לפגוע בו, בדיוק כפי שאתה מזמין עבודה אצל נגר.
      ההיפנוזה היא אחד הכלים השטניים ביותר, של "תעשיית הרצח" שאני חושפת כאן בבלוג שלי באומץ רב ותוך סיכון חיי.
      אמצעות ההיפנוזה מופרדים בני משפחה זה מזה, בדיוק כפי שעשה גואל רצון עם נשותיו, באמצעות היפנוזה, מחדירים לכל בני השמפחה דחייה, כעס, שנאה, האחד כלפי השני, וכך, בשיטת הפרד ומשול חולבים מהמשפחה את כל הונה ומחסלים אותה עד אחרון צאציאה.
      אני לא רוצה להרוס לך את התמימות, אבל, אם תחליט לרצות לראות עין בעין את המציאות, אז תצטרך להיפרד מהתמימות... וזה יכאב נורא... ומי כמוני יודעת כמה זה כואב...

      ואגב... אני בהחלט מתנשקת עם בעלי חיים, ובעיקר, לא נרדמת, אם החתול שלי לא איתי במיטה... ואני ממליצה לך בהחלט גם להתנסות באהבה לבעלי חיים... ובעיקר להיות טבעוני...
      ואני מודה לך על תגובתך,

      מחק