דילוג לתוכן הראשי

3.3.2012 - שבת בשעות הבוקר הקטנות, פרצה שרפה בביתי


שבת לפנות בוקר, 3.3.2012, בחוץ עדיין חשוך, קר ורטוב, פרצה שריפה בביתי, למזלי, הייתה הפוגה בגשמים העזים שירדו. בהמשך אעדכן פרטים על השרפה.
כעת אתרכז בתיעוד האירועים שהתרחשו בעקבות השרפה, המלמדים על אחת משיטות החיסול המופעלת ע"י "תעשיית הרצח"' בה חוברים נגד הקורבן, שכניו, שוטרים ועובדים סוציאלים, וקושרים קשר לחסלו.

לפני כ-3 שנים, נכנסה לגור בדירה הצמודה לדירתי, שכנתי ענת, עם בתה התינוקת, ששמה אוריאן. ענת היא אם חד הורית, שנשתלה לי כשכנה, ותפקידה לסייע בחיסולי, בתפירת תיק נגדי שהוא מצג שווא כאילו אני אדם המהווה מפגע לשכניו, וע"י כך לנשל אותי מדירתי בדמ"פ, ולהפוך אותי לדרת רחוב, ואין קל מזה, מאחר ובשירות הפשע השטני הזה פועלים גם שופטים עבריינים לא מעטים, שזה תפקידם, לסגור את הגולל על הקורבן.

ביום הראשון לבואה, שאלתי את ענת במה היא עובדת לפרנסתה. ענת גמגמה, אך לבסוף אמרה, שבינתיים היא לא עובדת ובעלה הנמצא בחו"ל מממן אותה, והוא שיפוצניק.
אגב, המקצוע שיפוצניק, ידוע כמקצוע כיסוי מועדף לחוקרים פרטיים.
אציין, כי מאז אני זוכרת עצמי, כל מידע שהובא לידיעתי, התברר כשיקרי ו/או מגמתי, ו/או זדוני. וגם הפעם היה ברור לי שענת משקרת אותי, אך לא לחצתי. מאז חלפו כ-3 שנים וענת עדיין לבדה. 

עם כניסתה החלה ענת למרר לי את החיים. כבר בשבוע הראשון הזמינה פקח של עירית ת"א, כמהלך מתוכנן מראש, אשר הרס לי את כל העציצים וזרה פוגרום בגינה שאני מטפחת שנים רבות. 
אציין, כי ההרס, הנזקים, החבלות ומכת הגנבות, מלווים אותי כחלק משגרת חיי בבית הזה מיום שנכנסתי לגור בו, ולא רק בחצר, כי אם גם בתוך דירתי, אליה פורצים יום יום בהיעדרי, עבריינים העוסקים בפשע הזה, שגם הם נשתלו לי כשכנים, כמו ענת, ובאמצעות מפתח ששכפלו לדירתי ללא ידיעתי, הם עושים בביתי כבשלהם, וזאת, בתיאום ושיתוף פעולה עם השוטרים העבריינים. 

מיד לאחר מכן, הספיקה ענת גם לתקוף אותי ולאיים עלי. לכאורה אישה מוזרה, אך אני יודעת מה ומי מפעילים אותה, ובעיקר אני יודעת שהיא מופעלת נגדי גם באמצעות היפנוזה.


אני רואה איך ענת מבצעת עלי מעקבים, ואני כמובן לא מדברת אתה, ומשוכנעת, כי ענת וגם ילדתה התינוקת, שתיהן מופעלות נגדי בהיפנוזה. לא פעם אני רואה את ענת מתהלכת ומדברת כזומבית. ענת ובתה משמשות כלי בשירות הפשע, ובין היתר, נעשה שימוש בתינוקת הזו, כפי שנעשה בכלבים, ליצירת מגע, כפי שאפרט בנפרד. 

אוריאן הקטנה, נאלצת לבצע נגדי מעשים נתעבים, המהווים על פניו, עבירה חמורה על החוק, מעשים שעל פניו הנם התעללות בקטין, הפיכתו כלי לסיפוק צרכים אפלים של מבוגרים עבריינים, כפי שאפרט בנפרד, ועל כך היה ראוי שהמועצה לשלום הילד תתן דעתה, כי אוריאן היא רק אחת מאין ספור ילדים העוברים את אותו תהליך שטני, יזום ומתוכנן ע"י "תעשיית הרצח", ואדגיש, כי כל ילדי שכניי, כולם, הם אוריאן.
לציין, כי אוריאן, היא ילדה חכמה במיוחד ומתוקה, אבל אין לה עתיד. היא שבויה בידיה של "תעשיית הרצח", אשר מועידה אותה להיות שפחה בידה, אשר מובילה אותה ואת אמה אל תהומות הנשייה. הילדה גדלה ללא אבא, וגם אימה אינה בשבילה במובן הרגיל של המילה, ילדותה אינה של ילדה רגילה, היא נדרשת לבצע מעשים נתעבים שאסור שילדה תינוקת תלמד לעשותם, אך היא יודעת שכדי לזכות ביחס חם, היא תבצע את המעשים הנתעבים האלה, המהווים על פניו התעללות חמורה בנפש קטין. החסך בחום ואהבה ניכרים בילדה הזו, היא גדלה ללא משפחה ומסגרת חברתית נורמלית. ללא ספיגת אווירת שבת וחג, ואני רואה אותה איך היא מבצעת כלפיי מעשים אשר כל פעם מחדש מותירים אותי הלומה וחסרת מילים, אך יותר מכל כואב לי על הקטנה הזאת, שנמנע ממנה להיות ילדה קטנה, להשתובב ככל ילדה נורמלית בגילה, ונגזר עליה להסתגר בתוך ביתה עם חלונות ודלתות מוגפים, כדי למנוע ממני סביבה רוחשת חיים נורמלים, כחלק מתהליך מתוכנן ויזום לפגוע בנפשי. אלא, שנפשי איתנה ואני שורדת, אך את המחיר משלמת אוריאן הקטנה. אני רואה כמה הקטנה משתוקקת להשתובב. פעם שמעתי אותה אומרת לאמה: "...וגם נשתולל הרבה, נכון?...", אך ענת לא הגיבה, והמשיכה ללכת כמו זומבית.


חסכים אלה, שנשתלים לתינוקת הזו כעת, הם הנישות דרכן תחדור "תעשיית הרצח", לתוך חייה, לכשתתבגר, ותשפיט אותה אליהם.


כך פעלה "תעשיית הרצח" גם בתוך משפחתי, והפכה את כל בני משפחתי, זומבים, המופעלים זה כנגד זה תחת היפנוזה, כפי שאפרט בנפרד, לרבות מצביי היפנוזה שאני חוויתי באופן אישי

בין דירתי לדירתה של ענת חוצץ קיר עשוי מעץ, וכאשר פרצה השרפה בביתי, לא חשבתי פעמיים, ובכל פעם שחלפתי ליד הקיר המשותף בינינו, בדרכי למקלחת למלא מים בדלי, דפקתי בעצמה רבה מאוד על הקיר, הדפיקות נשמעו חזק, וגם צעקתי: "...ענת, יש שרפה אצלי... תזמיני מכבי אש...".

כאן אציין, כי מזה מספר שנים אין לי חשמל בבית, לא כי איני משלמת חשבונות, אלא כי גם עובדי חברת החשמל פועלים כזרוע של "תעשיית הרצח", וגם על כך אפרט בנפרד.


ענת כמובן יודעת, שאין לי חשמל, כך שהיא ידעה שאני מתמודדת עם השרפה בחשכה ובתוך עשן מחניק, אך עובדה זו לא גרמה לה למהר ולהגיב לצעקותיי.


לבסוף, בעזרת האלוהים, כיביתי את מוקדי האש הגדולים.
ואז נזכרתי שהנחתי 2 דליים גדולים בחוץ מתחת למרזב, הצמוד לחלון ביתה של ענת, ובדיוק יום קודם ירדו גשמים עזים, אז רצתי החוצה להביא את אחד הדליים, ובדרך גם דפקתי בחוזקה על דלתה של ענת ושוב צעקתי: "...ענת... תתקשרי למכבי אש... יש שריפה בבית שלי....", ומיהרתי לחזור אל דירתי להמשיך במלאכת הכיבוי.

ענת המשיכה להיות מכונסת בתוך ביתה, בעוד אני נלחמתי על חיי, בשרפה שאיימה לשרוף אותי, את בעלי החיים שלי ולכלות את ביתי.

לשמחתי הרבה, מי הגשמים עשו עבודה טובה, אך עדיין נותרו מוקדי אש קטנים. כשיצאתי שוב כדי להביא את הדלי השני, ראיתי את ענת עומדת עם בתה ליד דלת ביתם, שתיהן לבושות היטב, וענת מחזיקה בידה נייד באדישות בלתי אנושית. 
צמרמורת חלפה בגופי. המחשבה שיכולתי להישרף בחיים בזמן שהיא ובתה עסקו בהתלבשות, זעזעה אותי, אבל דחקתי את התחושות וחשבתי פרקטית. צעקתי לעברה שוב: "...תתקשרי למכבי האש!... יש שרפה בביתי!...". 
באדישות שטנית הרימה ענת את הניד ואמרה: "...כן, אני רוצה... אבל אני לא יודעת את המספר... זה 101?...".
צעקתי לעברה, תוך שאני ממהרת לחזור לביתי עם הדלי השני: "...תתקשרי למשטרה, הם כבר יזמינו מכבי אש...". ולא נותר לי, אלא לסמוך עליה שהיא תתקשר ותאמר את הדברים הנכונים, כדי שיבואו מיד.


אציין, כי לי אין נייד, לאחר, שהמאבטחים בביטוח לאומי בסניף ת"א, שברו לי את הנייד בזדון, בעת שערכו בדיקה זדונית בחפציי. כפי שאפרט בנפרד, אך גם אם היה לי נייד, הרי שבמצב שנוצר, לא הייתי מוצאת אותו.  


חלף זמן בלתי סביר מאז שענת התקשרה, והמשטרה ומכבי האש טרם הגיעו.
כבר הייתי תשושה מאוד, אך לא עלה על דעתי לנוח. בשלב מסוים, ניגשתי אל ענת ואמרתי לה: "...ענת, תעשי טובה, תעזרי לי, תמלאי דלי עם מים ותביאי לי...". היא אמרה: "...כן, כן, כן...", וראיתי אותה נכנסת למקלחת שלה, אז אמרתי לה: "...או קיי, ואני הולכת להמשיך למלא מים גם אצלי...", והלכתי בתקווה שענת תתגבר אותי כל רגע עם דלי מים שתביא לי.


אך ענת לא הביאה לי גם לא עם טיפת מים, וכאשר יצאתי לראות מה קורה אתה, ראיתי אותה עומדת בפתח ביתה, מעשנת סיגריה, ואין כל דלי ואין כל מים
שאלתי אותה כבדיחה פרטית ביני לבין עצמי: "...נו, מלאת דלי מים?...", והיא בלי בושה ענתה לי נחרצות: "...לא!...", והמשיכה לעשן, כמו זומבית. צחקקתי לעצמי ועזבתי אותה, שהרי היה ברור לי שהיא לא תנקוף אצבע לעזור לי.
בעצם, מאז אני זוכרת עצמי, לא חוויתי ולו פעם אחת סיוע בעת מצוקה, ולא חשבתי לרגע שענת תפעל באופן שונה. כך למדתי לסמוך רק על עצמי... ואלוהים תמיד איתי בכל מצב.
וגם הפעם אלוהים היה איתי, כך לבסוף הצלחתי לכבות את השרפה, ולא נזקקתי, לא לשוטרים ולא למכבי האש שעדיין לא הגיעו, ולא לענת, שעמדה כמו זומבית עם בתה בפתח ביתם.


התחלתי לפנות מביתי פריטים שנשרפו, ובכל פעם שיצאתי לזרוק אותם לפח האשפה, הזדעזעתי לראות את ענת ממשיכה לעמוד בדבקות בפתח ביתה, לעשן, ולצפות בי באסוני, ולא להציע לי כל עזרה... לא שאלה, גם למראית עין, אם היא יכולה לעזור לי, והיא יכלה לעזור לי הרבה מאוד.... היא עמדה כל העת בפתח ביתה באדישות מפלצתית, וצפתה בי כיצד אני נאבקת לבדי באסון שנחת עלי, כשאני יחפה, מותשת, רטובה ומפויחת. 
בדיעבד מתברר, שבאותה עת, היא זממה לפעול לחיסולי תוך ניצול האסון שקרה לי.


כשראיתי שהתגברתי על השרפה, פניתי אל ענת ואמרתי לה: "...תבטלי את המשטרה...  כיביתי הכל... אין צורך במשטרה...", אך ענת השיבה לי בטון נחרץ: "...לא!... אני לא מבטלת!...". עזבתי אותה והלכתי להמשיך במלאכת הפינוי.
בדיעבד מתברר, כי ענת לא הזמינה את השוטרים כדי שיצילו אותי, אלא כדי להפעילם נגדי, תוך ניצול האסון שקרה לי, ולכן לא עלה על דעתה לבטל הזדמנות פז כזו שנפלה לידה לחסל אותי...


המשכתי לפנות, ואז כשגם הפינוי היה לקראת סופו, פניתי שוב אל ענת שעדיין עמדה עם בתה בפתח בידה וצפתה בי, ואמרתי לה: "...תבטלי את המשטרה... אין צורך להטריד אותם... הכל כבר מאחור...".
אז ענת הרימה את סנטרה קדימה וכיוונה לעברי אצבע מאיימת ואמרה לי בטון תקיף ורם: "...קודם כל אל תצעקי עלי... אני לא מרשה לך לצעוק עלי... אני לא מבטלת!... ...יכול להיות שיהיו עוד מוקדי אש...".


הסתכלתי על הפרחה הקטנה והנחותה הזו שמרשה לעצמה לצעוק עלי במצבי הקשה ועוד לא לעזור לי, וחשבתי לעצמי, שאין טעם בכלל להגיב. עזבתי אותה ונכנסתי להמשיך בעבודת הפינוי.
כשפיניתי את הכריות מהמיטה, גיליתי לחרדתי הרבה מוקד אש קטן שהסתתר מתחת לכריות, אז צעקתי אל ענת: "...ענת את צודקת... אל תבטלי, אני רואה שיש עוד מוקד אש...". ענת כמובן לא ענתה לי, ואני מיהרתי לכבות גם את מוקד האש האחרון הזה.


כאן אני רוצה לומר משהו לגבי עיסוקה של ענת. אין לי מושג במה היא עובדת, אך באחד הבקרים, החא חלפה ליד חלוני ושמעתי אותה בנייד אומרת משהו שנשמע כמו דיווח: "...הייתי שם אצלה... מבחינה קוגנטיבית היא דווקא...".
מקטעי דברים אלה אני מסיקה, שענת עוסקת בתחום הסיעוד, ואני מוכנה להמר גם שהיא קשורה למחלקת הרווחה של עיריית ת"א... ורק לחשוב שהאישה הזו מדווחת חוות דעת על בני אדם.


מיותר לומר, כי כל שכניי ראו, הריחו, שמעו, תצפתו ועודכנו בשרפה, אך איש לא הוציא אפו להציע לי עזרה. הייתי נשרפת בחיים, ואיש מבין שכניי לא היה נוקף אצבע להציל אותי... השכנים שלי כולם הם ענת. בשקט, בלי להניד עפעף, הם לא היו מונעים ממני להישרף בחיים... כאלה הם שכניי כולם.


צמרמורת עוברת בי כשאני חושבת, שעד לפני 3 שנים גם לא היה לי מים, ואם השרפה הייתה פורצת אז, הרי שלא הייתי נותרת בחיים... קרה לי נס, זה ברור, ונס התרחש גם במהלך השרפה.
השרפה התרכזה בעיקר במיטתי, וכילתה הכל שהיה עליה, המזרן, השמיכה, הכריות והבובות, לרבות הכרית למראשותיי. לציין, כי לידי במיטה היה מונח המחשב הנייד שלי שאותו כיסיתי עם כרית להגן עליו מציפורני החתולים. המחשב היה נתון בתוך תיק עשוי חומר סינטטי דליק, הכרית מעליו עלתה באש, אך המחשב לא ניזוק כלל.
כל מה שהיה על המיטה נשרף, למעט החלק במזרן שגופי שכב עליו והמחשב הנייד שלי... אני והמחשב לא ניזוקנו גם לא באופן זניח...  יתרה מזאת, גם הספרייה שלי הממוקמת ממש צמוד למיטה, ובה ספרים וחומר שחשובים לי מאוד, דליקים יש לציין, לא ניזוקה כלל. 
אני יודעת שחוויתי נס גדול ונולדתי מחדש... ועל כך ברכתי את ברכת הגומל.


כשיצאתי לזרוק את הכריות השרופות לפח האשפה הקרוב של השכנים במס' 42, לפתע ראיתי ממרחק של כ-10 מטר,  עומדים כ- 4 שוטרים, נשענים על המעקה של הבניין צמוד לבניין השכן, מס' 38, ומשוחחים ביניהם כאילו הם נמצאים בערב גיבוש. צחקתי לעצמי, עד שדמעות כיסוי את עיני... ושאלתי אותם: "...אתם שוטרים?...", אחד מהם ענה: "...כן...", והמשיכו לעמוד במקומם כאילו חיכו לקפה ולעוגה של הבוקר. לא האמנתי למראה עיניי, הרי מדובר בשרפה, בחיי אדם.
בעת שהם משוחחים אני יכולתי להישרף בחיים... שאלתי אותם: אתם אלה שהוזמנתם לשרפה?...", וקיוויתי שיאמרו לי שזה לא הם, אבל הם אמרו לי: "...כן...", והמשיכו לעמוד במקומם.
אז אמרתי להם: "...אין כבר צורך בכם... אני כיביתי כבר את השרפה... וגם אין צורך במכבי האש..."
אז הם התארגנו להודיע למכבי האש לא להגיע, ואני הלכתי להמשיך בפינוי הדירה, וכעבור זמן מה הם הופיעו אצלי בדירה. הם נכנסו לדירה והסתובבו כמו אדונים, אף אחד מהם לא נתן יד לעזור, ואני התעלמתי מהם והמשכתי לפנות, הרגשתי ממש מוטרדת ומושפלת. לאחר שפיניתי חפצים וחזרתי ראיתי את אחד השוטרים עומד במרכז החדר עומד בוהה בעיניו ועל פניו הבעה אטומה והחל לשאול: "...זה דירה פה...את גרה פה...", חשבתי שעוד רגע אני זורקת עליו את הארון, ואמרתי לו: "...אדוני, אל תבלבל לי את הראש עכשיו עם השאלות שלך... או שאתה עוזר, או שתעזוב אותי... אני לא במצב שיכולה לדבר...", והלכתי להמשיך בפינוי.
סיימתי לפנות את כל מה שהיה על המזרן, ואז היה צריך לפנות את המזרן, שהיה שרוף כמעט כולו אך בעיקר ספוג כולו במים ומשקלו היה כבד, וחששתי שלא יהיה בכוחי לפנותו, ואז לפתע 2 שוטרים אמרו שהם יפנו את המזרן, והייתי אסירת תודה להם. אחד השוטרים ביקש ממני מספר תעודת זהות ונתתי לו ונראה שהם עמדו ללכת, ואז לפתע הופיעה ענת ניגשה אל אחד השוטרים ממש ליד פתח ביתי והסתודדה אתו.


אגב, התופעה של שכנים המסתודדים בקשר אלי עם שוטרים, היא שגרתית, ולכן לא הופתעתי, אלא, שלפתע שמעתי את ענת אומרת לשוטר: "...תדווח עליה למחלקת הרווחה בעיריית ת"א...".
אז התקרבתי אליהם, וכשענת ראתה שהתקרבתי, היא מיהרה לומר לשוטר: "...תדווח למשטרה... למשטרה...", כדי לבלבל אותי. והשוטר האידיוט שיתף עמה פעולה וענה לה: "...כן, בוודאי, אני אדווח למשטרה...".  זה כל כך חכם לומר לשוטר לדווח למשטרה, והרבה יותר חכם היה השוטר שאמר שהוא ידווח למשטרה. הסתכלתי על 2 עלובי הנפש האלה, אך לא אמרתי דבר, והמשכתי בעבודתי.


לאחר שהשוטרים הלכו, ענת ובתה נכנסו לביתן, ולא עלה עד בדל דעתה הרדודה של ענת, לשאול אותי אם אני רוצה כוס קפה, או אפילו מקלחת חמה, שהרי היא יודעת שאין לי חשמל. כך לפחות אני הייתי נוהגת במצב הפוך, אך לא ציפיתי מענת להתנהגות נורמלית.


כמובן, שלא הלכתי לנוח ולא להתרחץ וכמובן לא לאכול ולא להכין לי קפה, המשימה שעמדה בפניי כעת היא לנקות ולהחזיר את הסדר על כנו עד כמה שאפשר. וכך עשיתי.
הנחתי דלי מים מחוץ לדירה והתחלתי לשטוף את הבית, ואז לפתע ראיתי את ענת יוצאת מביתה, הפעם לבדה, צועדת לעברי בצורה מוזרה, ממש כרובוט, מתקרבה אלי בצעדים קצובים ומהירים, פניה חסרות הבעה, עיניה מצומצמות, סנטרה מורם קדימה, וראשה נטוי לאחור... זומבית. ותוך כדי, היא אמרה לי בטון שפונים אל ילדה קטנה: "...מלכה, את יודעת שאני רוצה את טובתך...".


"...האומנם?...", קטעתי אותה, והוספתי ושאלתי בטון תקיף: "...אפשר לדעת למה אמרת לשוטרים שידווחו עלי למחלקת הרווחה בעיריית ת"א?...".
היה ברור לי, שאני לא מדברת עם ענת אלא עם מי שמפעיל אותה באותו רגע?
ענת השיבה בטון אחיד ובפנים חתומות, כשעיניה כל העת מצומצמות, ממש רובוט: "...אני לא אמרתי לשוטרים שידווחו למחלקת הרווחה בעיריית ת"א...".
אמרתי לה בנחישות: "...אני שמעתי אותך!...".
היא חזרה ואמרה: :...אני לא אמרתי לשוטרים שידווחו למחלקת הרווחה בעיריית ת"א...".
אז הרמתי את קולי וחזרתי ואמרתי בטון תקיף ורם: "...אני שמעתי אותך!...".
לפתע, חזותה המוזרה התחדדה והיא לחשה לעברי: "...אני לא צריכה להגיד... כולם רואים...". כאן אספר אירוע, שיש בו כדי לשפוך אור על המשפט הזדוני הזה.


באופן כללי, ענת ובתה חיות בבדידות מזהרת, מסוגרות בביתן. לפני זמן מה, מישהי, שהיא אימא לילד בגילה של אוריאן, ששמו עומרי ולה כלבה בשם אוזה, החלו לבקר את ענת בשעות הערב המאוחרות, וזה נמשך כחודש ונגמר. אני לא יודעת את שמה, אך את שם הילד והכלבה אני יודעת, מאחר והיא הייתה משסעת אותם עלי ואז קוראת להם, וכך למדתי את שמם. אך על כך אפרט בנפרד. 
האירוע שאתעד כאן התרחש בפעם הראשונה כשהגיעה. היא וענת חלפו ליד דלת ביתי, ושמעתי אותה אומרת לענת בשקט אך בקול: "...מאוד נקי ומסודר כאן... ממש נקי...", וענת מיהרה להשתיקה: "...ששששש... אל תגידי את זה... היא יכולה לשמוע... אסור שהיא תשמע את זה...".


דפוס זה של השתקה והבעת חשש מפני מידע חיובי עליי שיגיע לאוזניי, אינו חדש לי, ומלווה אותי מאז אני זוכרת את עצמי. למשל, כשעבדתי במנפאואר, לא פעם המעסיקים התקשרו לתת עלי חוות דעת בנוכחותי, שכמובן הייתה חמה מאוד. ציפיתי שהדבר ישמח את הפקידה ששיבצה אותי, אך במקום זאת הייתי נדהמת לשמוע אותה ברמקול שואלת בדאגה: "...היא שומעת את מה שאתה אומר?...", והמעסיק שיקר: "...לא,  היא לא שומעת... לא, היא לא לידי...". הדבר תסכל אותי מאוד ובעיקר זה הטריד אותי כי לא הבנתי למה זה כך, אך לא העזתי להעלות את העניין בשיחה גלויה, מחשש שיפסיקו לשבץ אותי לעבודה.


כשענת אמרה לי: "...אני לא צריכה להגיד... כולם רואים...", היא בעצם איימה על חיי.
במילים אחרות היא אמרה לי: "...זה לא רק אני, זה כולם... כולם נגדך... ואת לא תוכלי לנצח את כולם... זה לא חשוב מה את באמת... אלא, מה כולם יגידו... ומה שכולם יגידו, זה מה שיכתיבו לכולם לומר עלייך... אלה שנותנים לנו הרבה מאוד כסף וטובות הנאה כדי שנשתף אתם פעולה לחסל אותך...".


היה ברור לי, שהפעם ענת יצאה אלי מצוידת באמצעי הקלטה, ולכן  גם דאגתי שתהיה לה הקלטה, ואמרתי לה:
"...חתיכת פרחה מטומטמת... כולם רואים אותי, אבל גם כולם רואים אותך... כשמסתכלים עלי, רואים אישה אינטלגנטית, נאה, משכילה, תרבותית, נקייה, מסודרת, בעלת כבוד עצמי רב, ששורדת טרור נפשע מידי שכנים עלובים כמוך, שלא יאמרו מה שהם רואים עליה, אלא מה שיכתיבו להם עבריינים לשקר עליה בעבור טובות הנאה... וכשמסתכלים עלייך, רואים אישה עלובת נפש, מוכת גורל, חסרת כבוד עצמי ובושה, שמתפרנסת מסיוע לרצח... ואת חושבת שאני לא יודעת מדוע באת לגור כאן.... הרי כולם יודעים למה באת לגור כאן... ואיש לא מעריך אותך על כך, כולם יודעים שאת אישה קטנה ועלובה ללא עמוד שדרה, שאפשר לנצל אותך כחפץ למטרות פשע.... והחמור מכל הוא, שאת גם מלמדת את הבת שלך לעסוק בפשע הנתעב הזה... אני רוצה שתדעי שיום אחד היא לבין מה את לימדת אותה, מאיזה כסף מלוכלך האכלת אותה, והיא לא תסלח לך על כך לעולם... היא תבין שהיית בשבילה אימא רעה מאוד... שהשתמשת בה ככלי וגזלת ממנה את ילדותה... את חושבת שאני לא יודעת שאת תכננת לנצל את האסון שקרה לי כדי לחסל אותי?... לא רק אני... כולם יודעים... ואיש לא מעריך אותך בשל כך... גם לא אלה שמשתמשים בך נגדי...".


כאן אציין, כי כאשר ענת החלה לשמוע את הדברים האלה, היא מיד סובבה אלי את גבה כמו רובוט והחלה לצעוד חזרה לדירתה, אך אני לא ויתרתי והמשכתי לומר את הדברים גם מאחורי גבה ולאחר שהיא נכנסה לביתה, דאגתי שתשמע מבעד לחלונה, והיא שמעה את כל מה שהיה לי לומר לה עד תום, וכמובן לא הגיבה.


לאחר מכן, המשכתי לעסוק בניקיון. השחר החל להפציע, ורציתי כבר לסיים, שהכל יהיה מאחוריי.


ואז לפתע, בעת שהייתי בפתח ביתי וסחטתי את סמרטוט הרצפה, הופיע רכב לבן, חנה ממש מול המדרגות המובילות לדירתי, ומתוכו יצאה אישה והסתכלה עלי ואני עליה, ולא הבנתי מה היא מסתכלת עלי. אז שאלתי אותה, מה את מחפשת?
והיא שאלה אותי בחזרה: "...איפה הדירה שנשרפה?...".
אז שאלתי אותה: "...מי את?...".
והיא ענתה לי: "...עובדת סוציאלית...".


הייתי בשוק. לא ידעתי אם לבכות או לצחוק. הייתי באפיסת כוחות ולא היה לי כוח להתמודד עם עוד הטרדה, הייתי מותשת פיזית ונפשית, רעבה וצמאה, רטובה על לשד עצמותיי, יחפה ומפויחת, והקור חדר לעצמות, רציתי כבר לסיים לנקות ולהחזיר את השגרה לבית, ולהתארגן ליום השבת.


אמרתי לה בלעג: "...יוווווווו... כמה מהר אתם מגיעים... באמת אין צורך בך... הכל כבר מאחור...".
היא החלה להתקרב אל המדרגות המובילות לדירתי, ותוך כדי היא אמרה לי: "...אני רוצה לראות...". כמו שילדה קטנה אומרת אני רוצה צעצוע. 
הבנתי שהיא הולכת להטריד אותי בשעת בוקר מוקדמת זו, ואני כבר לא אוכל לסיים את הניקיון כפי שתכננתי, ואמרתי לה: "...אין לך מה לראות... הכל כבר נגמר...".
היא המשיכה לעמוד ולהסתכל עלי, אז אמרתי לה: "...שנייה חכי רגע, אני רוצה את הפרטים שלך, אני הולכת להביא עת ודף...", והסתובבתי כדי להיכנס לדירתי.
ואז הגברת מיהרה לרדת את המדרגות ותוך כדי היא אמרה לי: "...גם אני רוצה את הפרטים שלך...", והלכה בעקבותיי והתכוונה להיכנס לדירתי.
מיד עצרתי בפתח והסתובבתי אליה ושאלתי אותה: "...לשם מה באת?...".
אז היא אמרה לי: "...לשאול אם את צריכה עזרה... אולי לפנות אותך למקום אחר...".
בלבי חשבתי, אז למה לא שאלת אם אני צריכה עזרה, ובמקום זאת רצית להיכנס ולראות... ולמרות זאת חשתי שמיהרתי להתגונן אולי ללא צורך, וחיבקתי אותה ואמרתי לה: "...אני באמת מצטערת על קבלת הפנים... אבל אני באמת לא צריכה דבר...".
ואז שאלתי אותה: "...למה הקפיצו אותך בשעה כזו מוקדמת... שבת היום... מה קרה?... אני לא צריכה אותך... לא ביקשתי עזרה... אני, כמו שאת רואה, מסתדרת יפה לבד...".
אז היא אמרה לי: "...כן, אני שאלתי את השוטר, אם הוא שאל אותך, אם את צריכה משהו, והוא אמר לי, שהוא לא שאל, אבל אמר לי ללכת...".
אמרתי לה: "...כן, מעניין למה השוטר לא שאל אותי?... הרי אם היה שואל אותי, הייתי אומרת לו שאני לא צריכה דבר, והוא גם ראה שאני בסדר... אבל, השוטר הופעל ע"י השכנה שלי, ענת, שגרה כאן...".
ואז הצבעתי לעבר דירתה של ענת, ואמרתי לה: "...השכנה הזאת, נשתלה כאן כשכנה שלי, ע"י עבריינים שרוצים להשתלט על חלקי בירושה משפחתית, והיא פשוט מסייעת להם לחסל אותי... והשוטרים משתפים  פעולה בפשע הזה... הם עבריינים, והם הזעיקו אותך לא מתוך טובתי, אלא כאמצעי לפגוע בי...".
היא לא הגיבה ולא התעניינה בדברים החמורים שאמרתי לה, אז שאלתי אותה לשמה, והיא אמרה לי: לינה, ומיד אח"כ גם היא שאלה אותי לשמי, ואמרתי לה.







הרשומה עדיין בכתיבה.


אני מאמינה שכל הכוחות הקיימים בעולם בטלים ומבוטלים מול כוחו של בורא עולם.

היא הציעה לי שמיכה, אך הראיתי לה שיש לי שמיכות ארוזות והיא ניצלה את ההזדמנות כדי לתת מבט מערבר לכך.
התחלתי לספר לה שהדבר האחרון שיכול היה לקרות לי זה שריפה... כי אני זהירה מאוד... וכי אני לא הולכת לחלק אחד של הבית בלי לכבות את הנר שדולק בחלק שאני עוזבת... אז היא הפנתה את גבה והייתי צריכה להפסיק לומר את זה, כי את זה משום מה היא לא רצה שאומר לה...

תגובות

  1. היום הגעתי לבית הספר רמות חפר במעברות עמק חפר המורה ניצן ציחקקה המנהלת התעלמה היועצת שחקנית גדולה אחרי שהודתה בחקירות הילדה ושאפשר חופשי להיכנס לבית הספר להפחיד את הילדה הכונה לפקידת הסעד זיוה דיאמנט שחקרה את הילדה 12 פעמים והבטיחה לילדה נקמה כי לא הצליחה להוציא את הילדה מהבית בסוף ייעצה היועצת להעביר את הילדה לבית ספר באזור אחר והמליצה לעבור לגור בעיר אחרת {רצון הקיבוץ משמר השרון }.
    מזכירת בית הספר משגב בעמק חפר שואלת לאן אני רושמת את בתי בת ה6?
    לירון לומדת ברמות חפר מחודש ינואר הילדה נחקרה על ידי פקידת הסעד הילדה מפוחדת מפקידת הסעד שאומרת לה שהיא תתנקם במשפחה פקידת הסעד רודפת אחרי ילדה שבעבר הוציאה ללא הוכחות ללא עדות רק תלונות שווא מהקיבוץ משמר השרון , את הילדה חקרה שנתיים מגיל 6 -8 לאחר שהעבירה את הילדה ל4 פנימיות ב7 חודשים וניתקה אותה מהוריה ואחיה ל11 חודש בנרדים בערד בית המשפט החזיר את הילדה לבית , שוב אחרי 3 שנים של שקט פקידת הסעד זיוה דיאמנט רודפת אחרי משפחת גל לילדה בת 13 אמרה חוקרת הילדים מאיה שעדיף לה בפנימיה ונתנה לה פרטי יום קבלה לפנימיה בטענת עתיד טוב יותר, , המורה שוחחה עם האם והודיעה לה שיש מסיבה בבריכה באמצע השנה באותו היום אחר הצהריים הודעתי למורה שאין לנו יכולת לשלוח את הילדה למסיבה רחוקה במכמורת רק האבא נייד ועובד 12 שעות ביום מ4 עד 16 המורה דיווחה לפקידת הסעד ומאז הגיעה פקידת הסעד זיוה 12 פעמים לרמות חפר כי לא שלחתי את הילדה למסיבה לפני מספר ימים הגיעה פקידת הסעד והפחידה את הילדה טפסה אותה בכח בידה ואמרה אנחנו הולכים הילדה ברחה לבית מפוחדת ומאז מבוהלת אין צדק אין דין ואין דיין לכל אורך המקרה מחודש ינואר עורך דין המשפחה רז משגב שתק למרות שקיבל את כל כספו 30 אלף מסרב להחזיר את התיק כי אני לא חותמת לו על תיק תאונת העבודה ככה מכר העורך דין את משפחתי.

    השבמחק

הוסף רשומת תגובה

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

סרטונים ופרסומים ששופכים אור על רצח רבין.

פעילות הוועדה הציבורית ע"ש   אדיר ז'ק ז"ל ,  לחקר רצח רבין . האתר של הוועדה הציבורית לחקר רצח רבין תביעת הוועדה הציבורית לחקר רצח רבין, נגד "ידיעות אחרונות" בגין הוצאת לשון הרע שיחה עם רותי איזיקוביץ מהוועדה לחקר רצח רבין ז"ל יגאל עמיר לא רצח את רבין - סרטון המבוסס על מאמר של רותי איזיקוביץ . לפני 16 שנה, תוכננה התנגשות בראש הממשלה יצחק רבין פרופ' אריה זריצקי - לא יתכן שיגאל עמיר רצח את רבין  - חלק א' פרופ' אריה זריצקי - לא יתכן שיגאל עמיר רצח את רבין - חלק ב' שאלות רבות הקשורות לרצח רבין התחקירים של נפתלי גליקסברג, אריק ברנשטיין ונורית קידר תיק לא סגור - רצח רבין 1 תיק לא סגור - רצח רבין 2 תיק לא סגור - רצח רבין 3 תיק לא סגור - רצח רבין 4 תיק לא סגור - רצח רבין 5 תיק לא סגור - רצח רבין 6 תיק לא סגור - רצח רבין 7 תיק לא סגור - רצח רבין 8 תיק לא סגור - רצח רבין 9 תיק לא סגור - רצח רבין 10 התחקירים של החוקר והמרצה: מר נתן גפן רצח רבין - מהתנקשות מבוימת לרצח ממוסד 1 רצח רבין - מהתנקשות מבוימת לרצח ממוסד 2 רצח רבין - מ

יפה ואריה דרעי, ופרשת ניצול הקשישים, ניצולי השואה, איסר ואסתר ורדרבר, שהסתיימה ברצח אכזרי של הקשישה אסתר ורדרבר.

1. כבר בבגרותו התבלט   אריה דרעי , כ עסקן ציבורי, כששימש מזכיר הישוב החרדי, מעלה עמוס, וחבר המועצה האזורית גוש עציון. עלייתו המוקדמת והמהירה לעמדות כוח, מסתבר, משכה אליו נוכלים, שראו בו כלי לשאיבת כספי ציבור לעצמם, וביקשו את קירבתו. נוכלים אלה מתברר, גם מתמחים  בחליבת הונם של ניצולי שואה תמימים . 2. איסר ואסתר ורדרבר , היו בני זוג עריריים , ילידי פולין וניצולי שואה , אשר בשנת 1957 הגיעו לניו-יורק וקבעו בה את מקום מושבם.  3. בסוף שנות ה-70, בערוב ימיהם, מצאו עצמם הזוג ורדרבר, מגיעים לארץ ישראל, מובלים אל בית היתומות וינגרטן בירושלים, שם הוצגה בפניהם היתומה העליזה, יפה כהן, בת ה-19 , שבדיעבד מתברר, שימשה נערת פיתוי חסודה. 4. הנוכלים שגררו את בני הזוג ורדרבר בערוב ימיהם לארץ ישראל, הצליחו לשכנעם בחזותם המשכנעת ובלשונם החלקלקה, כי מה שהם מציעים להם הוא דרך להנציח את הוריהם שנספו בשואה. הם יתמכו כספית בזוג צעיר חסר כל שעומד להתחתן, וכאשר יוולדו להם ילדים, הם יתנו לילדיהם את שמות הוריהם שנספו בשואה. 5. ברור, כי המלכודת הזו, שנפלו לתוכה זוג הקשישים ניצולי השואה התמימים, תואמה עם

וועדת זיילר לחקירת פרשת האחים פריניאן ורצח השוטר הרוצח, צחי בן אור, חושפת קשרים מסוכנים בין העולם התחתון לבכירים במשטרה... ותמרורי הזהרה.

פרשה חמור ה זו , המלמדת על  הסכנה האורבת לנו  מידי ארגון הפשע הקרוי, משטרת ישראל , נחשפה  תודות ל-2 שוטרים , שבחרו לדבוק בשליחותם הציבורית, ו לא לשתוק . ניצב-משנה אמיר גור  - מפקד היחידה המרכזית דרום, וסגן-ניצב אפריים ארליך, המכונה: "קרמשניט"  - המקושר עם גורמים בתקשורת. נצ"מ אמיר גור , חשף בפני סנ"צ אפרים ארליך ,   את המידע שבידו, וזה פנה אל  אילנה דיין, עורכת תכנית התחקירים, עובדה , שחשפה בתכניתה את  הקשרים האפלים השוררים בין קציני משטרה בכירים  לבין משפחת הפשע  פריניאן . בעקבות החשיפה, הוקמה  ועדת חקירה , בראשות  השופט בדימוס,  ורדי זיילר , שחקרה את  התנהלות המשטרה בפרשת האחים פריניאן ואת פרשת השוטר הרוצח, צחי בן אור, שהופעל ע"י האחים .  בתאריך 25  בספטמבר  1999 - החלה הפרשה להתגלגל . עפ"י החשד,  האחים יגאל, עודד ושרון פריניאן  ממושב הודיה, המוכרים למשטרה כעבריינים בכירים בתחום ההימורים, ועומדים  בראש משפחת פשע   השולטת בתחום,  תכננו את רצח העבריין, בוחבוט , אותו  ביצע  עבורם   השוטר צחי בן אור , בהיותו  בשירות פעיל , יחד עם העבריין,